שורוק שאהין | על עיתונאות בעת סיקור המלחמה בעזה

ביום הבינלאומי לחופש העיתונות בחרנו בסברה להביא את קולותיהם של עיתונאים מלב רצועת עזה — אלה שממשיכים לדווח מתוך זוועות המלחמה והחורבן, שדיווחיהם נכתבו ונכתבים בדם. ביום הזה אנו מצדיעים לעיתונאים ולעיתונאיות בעזה.

כבר שנה וחצי שהעיתונאית שורוק שאהין (31) לובשת אפוד מגן במשך כל שעות היום. שורוק היא עיתונאית המסקרת את אירועי המלחמה בעזה מאז פרוץ המלחמה בשביעי באוקטובר, 2023. היא מתרוצצת ממקום למקום מתעדת טרגדיות הנצרבות עמוק בתוך נשמתה. קולה צרוד מרוב תשישות, אך היא ממשיכה ללא לאות. להיות עיתונאית היה חלום ילדותה.

"הפוגת הלוחמת"

בינואר 2025, ביום שבו נכנסה הפסקת האש לתוקף, הורידה שורוק את אפוד המגן הכבד מעל גופה לראשונה מאז 15 חודשים. שורוק חלמה על היום הזה, היום שבו תוריד את האפוד ותלך קלילה בלעדיו. היא חלמה על היום שבו האנשים ברחוב לא ישאלו כל עיתונאי שלובש אפוד מגן: "האם יש חדשות אודות הפסקת המלחמה?".

על היום הראשון של הפסקת האש, שורוק מספרת: "עם הפסקת האש, פתאום הרגשתי ששכבות של דאגה נתקעו בגופי. עצמות השלד שלי התעקמו. ברגליים כבדות, הלכתי לעבר קרוואן של עיתונאים ועיתונאיות עקורים במרכז רצועת עזה, שם חיכתה לי מיטה. חשבתי לתומי שמוחי הקודח ייקח הפסקה, לראשונה מאז המלחמה, וכי אני אצליח לנוח קצת. להפתעתי הגמורה, ההפך הוא הנכון! ברגע שהורדתי את האפוד ושכבתי על המיטה, התעוררו כל כאביי הרדומים ורדפו אותי מחשבות מבהילות".

"מאיפה להתחיל לספר את סיפורם של העיתונאים בעזה." שורוק תוהה. האם להתחיל במראות המוות שהיא נחשפה אליהם ונאלצה להעביר אותם לשאר העולם? או מריח הגופות שנשרפו לנגד עיניה? האם לספר על כאבו קורע הלב של הניצול היחיד שאיבד את כל משפחתו? או לתאר את פניהם של עמיתיה העיתונאים והעיתונאיות שישראל הרגה?

שורוק עובדת עבור הטלוויזיה הסורית. היא התחילה לסקר את המלחמה ברצועת עזה החל מהשעה הראשונה של ההתקפה, בשביעי לאוקטובר, 2023. במהלך המלחמה, היא נעקרה חמש פעמים, הועברה מצפון הרצועה, ולאחר מכן למרכזה ודרומה. כעת, שורוק שוהה בקרוואן שארגון "פלסטיניאת" סיפק לעיתונאיות שאיבדו את בתיהן ואת משרדי העבודה שלהן. במהלך המלחמה, "המשרד" ממנו עבדה שורוק היה אוהל בבית החולים "שוהדא'א אלאקצה", שהוצב בין אוהלי העקורים בחצר בית החולים, משום שהם חשבו ששם יהיה יותר בטוח עבורם. המציאות הוכיחה אחרת. 

היא לא נרדמה כיאות מאז תחילת המלחמה, לפני שנה וחצי. גם אם היא מצליחה להירדם במשך כמה דקות, היא מתעוררת בבהלה מסיוטים. שורוק שומעת הדי הפצצות באוזניה, גם אם אין הפצצה, ומרגישה שהגפיים שלה נהיות קפואות ומקובעות במשך כמה דקות, עד שהיא מבינה, לבסוף, שלא הייתה הפצצה, וכי שגעון המלחמה רודף אותה.

ניצלנו בנס

במהלך שהותה באוהל העיתונאים לצד העקורים בחצר בית חולים שוהדא'א אלאקצה, הופצצה חצר בית החולים יותר משמונה פעמים. שורוק מספרת שבאחת הפעמים, היא הייתה רחוקה כשני מטרים בלבד מאש ההפצצה, וכמעט קיפחה את חייה: "בכל פעם שניצלנו מההפצצה, הרגשתי שזו תהיה הפעם האחרונה שאני אינצל בעור שיניי. אני לא יודעת עד היום כיצד באמת ניצלנו ממוות כמעט ודאי".

מראה הגופות הוא מחזה קשה מנשוא, וקשה כפליים לעיתונאים שהיו עדים למראות מוות בייסורים של מספר בלתי נתפס של קורבנות. שורוק וחבריה היו עדים למראות הקטל והשריפה היומיומיים, כולל מותם של ילדים ונשים שנהגו להגיש אוכל ומשקאות לעיתונאים שהיו סביבם. הקשר האישי עם הקורבנות נרקם במהלך המלחמה, במיוחד מאחר והם נהגו לשאול את העיתונאים באופן תדיר, "האם יש תקווה להפסקת אש בקרוב?"

עיתונאי רצועת עזה נאלצים לשאת על כתפיהם אחריות כבדה, מעבר לאחריותם המקצועית. במציאות של מצור והרעבה, הם נאלצים לספק את צרכיהם הבסיסיים בתנאים בלתי אפשריים. לפעמים אנחחנו העיתונאים בעזה כמו יתר התושבים שורדים על כמה תמרים בודדים ביום. כמקור לאנרגיה.

היא מספרת שנאלצה להתקיים על תמרים במשך ימים ארוכים, במיוחד כאשר לא היה לחם או קמח ברצועה. היא גם חששה ממי השתייה שלא היו נקיים. לעיתים נאלצה שורוק להשתמש בהקצאת המים שהיא קיבלה כדי לכבס את פריטי הביגוד הבודדים שהיו ברשותה, מאחר ונעקרה מביתה ללא אפשרות לחזור ולקחת כמה פריטים אישיים. עמידת העיתונאים בתורים הארוכים לקבלת אוכל ושתייה הייתה חוויה מורכבת, ולא נעימה. אנשים אחרים בתור חששו לעמוד בקרבתם מחשש לפגיעה ישירה או עקיפה בעיתונאים על ידי הצבא הישראלי. לפי משרד התקשורת הפלסטיני, יותר מ־212 עיתונאים קיפחו את חייהם במהלך המלחמה בעזה. העיתונאית האחרונה שנהרגה עד כה במלחמה היא העיתונאית פאטמה חסונה, שנהרגה עם בני משפחתה בהפצצה ישראלית על ביתה ברחוב "אלנפק" בעיר עזה.

שורוק תשושה. גופה דואב ונשמתה כואבת, אך היא ממשיכה למלא את עבודתה וחובתה העיתונאית. פניה חיוורות, מלאות פצעונים, וגופה רזה מאד. לאחרונה, היא מקבלת תמיכה נפשית "צנועה" המוגשת על ידי ארגון הסהר האדום הפלסטיני לקבוצת עיתונאיות העובדות בשטח. יחד עם זאת, התמיכה הדלילה אינה מספקת כדי לשפר את בריאותה הנפשית של שורוק, או כדי להחזיר לה מקצת מהאנרגיה שהייתה רגילה אליה. "גם אחרי הפסקת האש, לפחות בתחילתה, עדיין הייתי מבועתת בכל פעם ששמעתי את זמזום הכטב"ם. הרגשתי שהכטב"ם רודף אחריי אישית בגלל היותי עיתונאית. אני בטוחה שגם אם לא הייתי עיתונאית, הייתי מרגישה אותו דבר. כטב"מים ישראלים הרגו הרבה אזרחים; ילדים, נשים, בני נוער וקשישים.

במהלך המלחמה היא את סבתה. אמנם הסבתא נפטרה מוות טבעי, אך שורוק לא הייתה פנויה רגשית כדי להתאבל עליה כיאות. הפרידה מהסבתא הייתה כבדה מנשוא ובנסיבות חריגות, ללא הלוויה, ללא ימי אבל, וללא קבר הנושא את שמה של הנפטרת. הסבתא נקברה בנוכחות מספר מצומצם מאד של אנשים מחשש לפגיעה על ידי מטוסים ישראלים החגים בשמים ללא הפסקה.

בנוסף, איבדה שורוק את אחד מדודיה במהלך המלחמה. הדוד היה פועל שעבד בתוך שטח ישראל בזמן פרוץ המלחמה, ולא הצליח לחזור לרצועה. הרחק מבני משפחתו, החדשות מהרצועה הכבידו על הדוד, והוא נפטר מהתקף לב חד כאשר היה בגפו. הדוד נקבר מחוץ לעזה, וזו הייתה מכה מוחצת עבור העיתונאית ובני משפחתה.

התמשכות המלחמה מאלצת אותה לחיות לבדה הרחק ממשפחתה, למרות שמשפחתה גרה בעיר עזה שבותרה לחלקים שונים. ביום שבו רצתה שורוק לקחת הפוגה קצרה מעבודתה אחרי חודשים של עבודה מאומצת ולבקר את משפחתה, נאלצה משפחתה לעקור למחנה נוציראת שבמרכז רצועת עזה. "באותו לילה, התקשורת הסלולרית הייתה גרועה במיוחד, והאינטרנט היה מנותק. זה היה ליל הפגיעה בעמיתי, העיתונאי וואיל אלדחדוח. אני ידעתי על כל במקרה כאשר משפחה עקורה שגרה ליד משפחתי סיפרה לי זאת. באותו רגע, הרגשתי שבר גדול וחוסר אונים. הייתי מבועתת, אך ניסיתי בכל מאודי לרסן את עצמי. האנשים מסביבי לא הצליחו לרסן את עצמם, וראיתי את הפחד בפניהם". 

מבטיהם של העקורים במשכן משפחתה של שורוק חשפו את הבהלה שלה מנוכחות עיתונאית ביניהם. בעל המקלט פנה לאביה ואמר: "שורוק יכולה לשהות כאן הלילה אבל תבקש ממנה לעזוב מחר בבוקר ולא לחזור לכאן שוב."

הלחצים הפסיכולוגיים שהיא חווה היום אינם תוצאה של המלחמה הזו בלבד, אלא הצטברות של שנים מאז תחילת עבודתה בטלוויזיה בשנת 2018. שורוק סיקרה את צעדות השיבה ושבירת המצור על עזה, ואת גלי ההסלמה שבאו בעקבותיהן עד למלחמה בשנת 2021. שורוק ועמיתיה העיתונאים נאלצו פעם אחר פעם להתמודד עם קשיי אספקת ציוד מקצועי וציוד להבטחת בטיחותם, בגלל שהיו אסורים לכניסה לרצועת עזה בגלל המצור.

מאז תחילת המלחמה, עיתונאי עזה מרגישים אחריות כפולה בגלל שישראל מונעת את כניסם של עיתונאים זרים לרצועת עזה. בנוסף, ישראל ניתקה את האינטרנט והתקשורת הסלולרית במשך ימים שלמים, ולכן השידורים נותקו לתקופות ארוכות. התקשורת היחידה עם העולם שמחוץ לרצועה הייתה תקשורת לווין באמצעות ניידות שידור במשך שעות מוגבלות מחשש להפצצה מכוונת.

היא מסכמת לסברה "כל קול שיוצא מעזה הוא חשוב מאד, לפחות למען התיעוד ההיסטורי: "אני, שורוק,אני חולמת למות מוות טבעי, למות בחתיכה אחת, ולא להיקרע לאלפי מטיל או פגז טנק. אני חולמת למות בחיק משפחתי, בביתי. העיקר שאמות בחתיכה אחת, זה כל מה שאני מבקשת כניצולת השמדת עזה."